פסקי הרא"ש על כתובות 13 פרקים

פסקי הרא"ש על כתובות ג׳:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« פסקי הרא"ש על כתובות ג׳:ו׳ פסקי הרא"ש על כתובות ג׳:ח׳ »

7 כתובות פתח ↗

גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. מִמַּאי — מִדְּקָתָנֵי: יְתוֹמָה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָאוֹנֵס חַיָּיב, וְהַמְפַתֶּה פָּטוּר.

8 קרבן נתנאל פתח ↗

ובכל דוכתא שאומר כו' עד ועוד הביא רב אלפס. מלשון רבינו לפרש דברי הרי"ף שאמר דיחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה דר"מ:

7 מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר האונס חייב והמפתה פטור:

8 גמ' אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כרבי אלעזר קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי:

9 מתני' איזהו בושת הכל לפי המבייש והמתבייש פגם רואין אותה כאילו היתה שפחה נמכרת בשוק כמה היתה יפה וכמה היא יפה קנס שוה בכל האדם:

8 אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה אפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה אע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסמטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה, אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולא על הקרקעות כמו שיתבאר בהלכות טוען ונטען. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, ואינם ברשות א' מהם יחלוקו, זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד. כתב המ"מ דהרמב"ם סובר דבקיימא באגם ושניהם טוענין שמא גם רבנן מודו, והגר"א בחו"מ סי' רכ"ב הסביר זה דמה דאמר בגמ' הא מני סומכוס הוא חזרה ממה דמשני מעיקרא דקיימא באגם, ומה דפריך מעיקרא ונוקמי בחזקת מרא קמא זהו כדס"ד דמיירי בברי וברי, אבל לבתר דמשני תני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה לא צריך לאוקמי כסומכוס אי מיירי דקיימא באגם, ורבא דאמר הכי הוא אי קיימא ברשות מוכר, אכן המ"מ בעצמו כתב שאין זה משמעות הסוגיא, עוד כתב הגר"א בסק"א אופן אחר דהרמב"ם פסק כסומכוס דכן מוכח מדברי הרי"ף שהאריך לבאר מתני' אליבא דסומכוס, ומה דפסק בכל המע"ה זהו אם חסר אופן א' או דשניהם טוענים ברי או דקיימא ברשות א' אבל כששניהם טוענין שמא וקיימא באגם קיי"ל כסומכוס, ודברי הגר"א צריך ביאור דלכאורה קשה דמנ"ל לחלק ולומר דבדאיכא ב' האופנים קיי"ל כסומכוס כיון דסומכוס ורבנן פליגי אפי' לא קיימא באגם, אכן כונתו ברורה דבשור שנגח את הפרה דתנן יחלוקו, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס, אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ומוכח דלא סבר כסומכוס כמש"כ הרא"ש ספ"ג דכתובות דהיכי דאמרינן זו דברי הוא דלא ס"ל הכי ועוד דבמתני' דהמניח תנן המע"ה, ובהני תרי דוכתא הנתבע מוחזק, אבל במתני' דהמחליף דסתמא כסומכוס ולא אתמר עלה זו דברי סומכוס אלא דמוקמינן כסומכוס אמרינן דהך סתמא קיימא להלכה משום דמיירי בקיימא באגם ובשמא ושמא. ובמה שכתב הרמב"ם אפי' אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה כתב המ"מ דאין הכונה דאם לא הביא ראיה נוטל המוכר כולו אלא דאין הלוקח נוטל כולו בלא ראיה אלא חולקין, דכ"ש הוא משניהם אומרים איני יודע, והוא דחוק מאוד דהא סיים הרמב"ם הרי הן בחזקת המוכר, והב"ח והפרישה כתבו דמה שכתב הרמב"ם אפי' אמר המוכר איני יודע, ואח"כ כתב אע"פ שהפרה עומדת באגם אינו חדא מילתא דכשהמוכר אומר איני יודע והפרה עומדת באגם יחלוקו, וכמו שכתב אח"כ בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע וכ"ש הוא כנ"ל אלא דהוא או זה או זה והיינו או דאפי' אמר המוכר איני יודע או דאע"פ שהפרה עומדת באגם ושניהם טוענין ברי וגם פי' זה דחוק מאוד כמובן להמעיין. ולכן נראה לבאר דעת הרמב"ם באופן אחר, דבהא דקיימא באגם ובשפחה דקיימא בסימטא כתבו התוס' דה"ה בר"ה אלא דאורחא דבהמה באגם ודשפחה בסימטא, אבל הרמב"ם ששינה בלשונו דבהלכה י' כתב אגם וסימטא, ובהל' י"א כתב ואינם ברשות א' מהם מוכח דאגם וסימטא הוא דוקא, והטעם בזה הוא דבהא דפריך אוקמי בחזקת מרא קמא היה אפשר לפרש דמטעם חזמ"ק נאמר דשייך הולד להמוכר, אבל באמת הקשו בתוס' דהא לנגד זה איתא חזקת מעוברת דמוכיח דשייך הולד להלוקח, וכתבו דחזמ"ק חשיבא טפי, אבל לא ביארו טעמא דמילתא ולכן נראה דטעמא הוא דאם היינו דנין רק דהחזקה תכריע דכמו שהיה הולד מקודם להמוכר כן הוא שייך עכשיו להמוכר היינו אומרין דכנגד זה איכא חזקת מעוברת לזכות הלוקח. אבל כאן דיינינן לענין דין מוחזק דאגם וסימטא הוא מקום הראוי לקנין והבעלים חשיבי שם מוחזקין, ומטעם זה כתבו התוס' בקדושין דלא מהני מסירה בסימטא, אלא דזה כתבו התוס' בתחלת הקנין, אבל זה ודאי דאם הלוקח קנה הבהמה נעשית גם מקום הסימטא שלו דהסימטא שאולה להבעלים, ולכן בזה מהני לן חזקת מ"ק דכשאנו דנין בחזקת מי עומד עכשיו הולד אמרינן דמי שהיה מוחזק מקודם בהולד הוא מוחזק גם עכשיו, וזהו שכתב הרמב"ם הרי הן בחזקת המוכר והיינו כמו שהיה מקודם מוחזק כשעומד באגם או בסימטא ועל דין המוחזק אינו סותר החזקת מעוברת כיון דאינו על עיקר הולד ועוד דכבר עמדה חזקת מעוברת לגבי עיקר דין החזקה דמעיקרא למי שייך הולד, ולכן על מקום החזקה נוכל לדין חזקת מרא קמא, ועכשיו מבואר דמקודם כתב הרמב"ם כשהיה הולד מונח באגם או בסימטא דדיינינין כמו שהוא ברשות המוכר, ולכן אפי' אם המוכר טוען שמא הרי הוא בחזקתו, ואח"כ כתב דאם שניהם טוענין איני יודע ואינו ברשות אחד מהם והיינו שהוא מונח ברה"ר דאינו בחזקת המוכר, לכן יחלוקו כיון דהוי שמא ושמא ואם היה ברי וברי יש לומר דלא הוי דררא דממונא, ובאופן זה דאין א' מוחזק וליכא דרד"מ דינא דכל דאלים גבר כדאיתא בב"ב דף ל"ד ולפי"ז פסק הרמב"ם לגמרי כרבנן, והנה אף דבמה דקתני בברייתא זה אומר איני יודע וזה אומר אינו יודע יחלוקו מוקמינן בגמ' דהוא כסומכוס זהו משום דקתני סתמא ומשמע אפי' קיימא באגם ובסימטא, אבל הרמב"ם רצה להעתיק דברי הברייתא להלכה ופירש להדיא דאינם ברשות א' מהם, והנה אף דמהרי"ף משמע באמת דפסק כסומכוס אבל כתב זה על מתני' דהמחליף וכתב כאוקימתא דשמא ושמא ובעומדת באגם כסומכוס וכמש"כ הגר"א בס"ק א' אבל הרמב"ם העתיק מתחילה לשון המשנה ופסק דהממע"ה ואח"כ העתיק לשון הברייתא ורק שהתנה שאינו ברשות א' מהן וזה אפי' לרבנן וכנ"ל ודברי הרמב"ם מבוררין.

« פסקי הרא"ש על כתובות ג׳:ו׳ פסקי הרא"ש על כתובות ג׳:ח׳ »